התפתחות תינוקות - ויסות תחושתי 

בשנים האחרונות עולה המודעות להשלכות הרגשיות וההתנהגותיות של קושי בעיבוד וויסות מסרים שמגיעים מהמערכת הטקטילית (עורית=חוש המגע). רגישות גבוהה מאוד או לחילופין נמוכה מאוד נותנת אותותיה על ההתנהלות היומיומית של ילדינו ופוגעת בתפקוד השוטף, ביחסים החברתיים וביכולות המוטוריות של ילדים הלוקים בה.
רגישות כזו עשויה לאמלל את חייהם של הילדים והוריהם, אשר ניצבים חסרי אונים נוכח גילויים של התנהגות תוקפנית או מוזרה לכאורה. לא אחת מופנים ילדים בעלי רגישות טקטילית גבוהה או נמוכה לגורמים טיפוליים בתחום הרגשי כאשר בעצם, מקור הקושי (וגם הטיפול בו) הנם פיזיולוגיים לחלוטין.

הכתבה שלפניכם מתארת את שני צידי המטבע: ילדים בעלי רגישות טקטילית גבוהה או נמוכה מהנורמה, הקשיים שלהם הם נחשפים בחיי היומיום ילדים הסובלים ממנה והדרך לאבחן ולטפל בקושי מסוג זה.


מהי המערכת הטקטילית?

חמשת החושים שאנו מכירים (שמיעה, ראייה, טעם, ריח ומישוש) מהווים מערכות חישה שמתבססות על מידע שמתקבל מבחוץ. בנוסף אליהן, קיימות גם מערכות חישה פנימיות: קינסטתי (תנועתי), פרופריוצפטיבי (תחושה פנימית) ו-וסטיבולרי (שיווי משקל). תפקוד תקין וויסות בין כל מערכות החוש - חיוניים להתפתחות הסנסומוטורית של האדם.
הקולטנים של המערכת הטקטילית נמצאים על העור. בעזרתם אנו קולטים טמפרטורה, מצב צבירה, כאב, מירקם, לחץ וכו'.
סף הרגישות הטקטילית שונה מאדם לאדם ויכול לנוע מרגישות גבוהה לנמוכה:

*** "היפו-סנסטיב" = תת-רגישות = סף גירוי גבוה ***

תת רגישות למגע מובילה לאמדן לקוי של עצמת הפעלת כוח ושל כאב. במקרים אלו נצפה בד"כ לגבולות בלתי ברורים של הגוף, דבר שפוגע בסכמת הגוף (מודעות גוף) ובתכנון התנועה. הבעיה יכולה להיות גם של המערכת הקינסטתית (תנועתית).

ילד כזה עלול לחוות קושי בוויסות כוח (למשל, יפעיל לחץ חזק ולא מבוקר על עפרון), ולרוב יגלה קושי מסויים בתכנון תנועתי, שיתבטא במעידות ונפילות רבות, היתקלויות, וסרבול תנועתי כללי ("קלמזיות"). במסגרת החיפוש אחר חיכוך שיגביר את התחושה, הילד עשוי להפעיל את גופו בצורה לא נעימה על אנשים או ילדים אחרים בסביבה, ולעיתים קרובות יזמן עצמו לתיגרות אלימות ו"הצקה".

*** "היפר-סנסטיב" = רגישות-יתר = סף גירוי נמוך ***

ילד עם סף רגישות נמוך למגע חווה את המגע בצורה מוקצנת ולא נעימה. בעקבות כך, נצפה בדרך כלל לקושי במגע עם מרקמים מסוימים: ג'ינס, פיתקיות של בגדים, פלסטלינה, חול, דשא וכו'. מסגרת הגן מזמנת ללא הרף עבודה עם חומרים שהמגע קשה או בלתי אפשרי עבור ילדים אלו (צבעי אצבעות, חימר, פלסטלינה, דבק וכו') ומהווה גורם מתח נוסף.

ילד בעל רגישות יתר ירתע ברמה כלשהי מסוגי מגע שונים - מה שעלול להוביל להמנעות מחברת אנשים, בעיקר ילדים, שעשויים כל רגע להתקל בו, לקפוץ עליו או לגעת בו במפתיע. ההסתגלות לגן-הילדים קשה מאוד לילדים בעלי רגישות-יתר, בעיקר בגלל התכיפות הגבוהה של מגע בין הילדים. לעיתים קרובות ניתן לצפות בילדים בעלי רגישות גבוהה כשהם צמודים עם גבם לקיר, על מנת למנוע חיכוך מיותר עם סביבת הילדים שעשויה להפתיע בכל רגע, במיוחד מאחור. גם מסגרת בית הספר מזמנת לילדים אלו אתגרים לא מעטים ולרוב נצפה לקושי בתחומים רבים, כגון לבוש, השתתפות בשיעורי התעמלות, התנהלות חברתית וכו'. מאחר ורגישות יתר מחייבת את הילד להתגוננות תמידית מהסביבה, יתכנו גם קשיי קשב וריכוז.

רגישות יתר עשויה להתבטא בתנועתיות-יתר או לחילופין - בפאסיביות.

רגישות יתר תתבטא לעיתים קרובות גם באכילה בררנית, שעיקרה המנעות ממזונות בעלי מרקם מיוחד, כגון אפרסק (מרקם שעיר), עגבניה (בגלל הנוזל שבה) וממזונות שמכילים מספר מרכיבים, כגון פשטידות, תוספות על פיצה, יוגורט עם חתיכות פרי, מקרונים עם רוטב וכו'.


האם הילד שלי סובל מקושי טקטילי?

קיום וודאי של מספר גורמים מהרשימה עשוי להצביע על קושי משמעותי שמצריך התייחסות טיפולית. עם זאת, אין די ברשימות אלה כדי לאבחן מצב נתון של ילד! רשימת האיפיונים מפורטת להלן בכדי לעורר את תשומת לב ההורים לנושא, מה שיאפשר איתור מוקדם של מקרים שאינם מטופלים, או מטופלים בצורה לא נכונה.

רמזים לתת-רגישות טקטילית:

- עשוי להשתוקק למגע, מרגיש צורך לגעת בהכל ובכולם.
- לא מודע לכך שנוגעים בו או נתקלים בו אלא אם זה נעשה בכוח רב מאוד או בעוצמה.
- אינו מוטרד מפציעות כגון חתכים או חבורות ולא מראה שום סבל בחיסונים (עשוי אף לומר שהוא אוהב לקבל זריקות).
- עשוי להתעלל בעצמו ע"י צביטות, נשיכות או הטחות ראשו.
- מכניס דברים לפיו בצורה מוגזמת.
- לעיתים תכופות מכאיב לילדים אחרים או לבעלי חיים בזמן משחק.
- נוגע במשטחים או חפצים מרגיעים (למשל שמיכות) באופן חזרתי.
- מחפש משטחים ומרקמים שמספקים משוב טקטילי חזק.
- נהנה מאוד ומחפש משחק מלכלך.
- משתוקק למסרים חושיים חזקים או לרטט.
- העדפה ותשוקה למזונות מאוד מתובלים, מתוקים, מלוחים או מרים.

רמזים לרגישות-יתר טקטילית:

- הופך חושש/חרד או אגרסיבי למגע קל ובלתי צפוי.
- כתינוק, לא אוהב שיחזיקו או יערסלו אותו, יתכן שיקשית את הגב, יבכה ויסוג.
- שרוי במצוקה, כאשר צריך להחליף חיתול או בזמן ההחתלה עצמה.
- נראה חושש או נמנע מעמידה קרובה מאוד לאנשים אחרים או בני גילו (במיוחד בעמידה בשורה)
- הופך מבוהל כשנוגעים בו מאחור או כאשר משהו או מישהו שאינו יכול לראות נוגע בו (למשל: מגע מתחת שמיכה).
- מתלונן בזמן הברשת שיער, עשוי להיות מאוד בררן בבחירת מברשת מסוימת.
- מוטרד ע"י מצעי מיטה נוקשים (לדוגמא: מצעים ישנים וגבשושיים).
- נמנע ממצבים קבוצתיים מחשש למגע קל ובלתי צפוי.
- מתנגד למגע ידידותי או אוהב מכל אחד, למעט הורים או אחים (לעיתים לרבות הורים או אחים).
- אינו מחבב נשיקות, "ימחק" את המקום המנושק.
- מעדיף חיבוקים.
- טיפת גשם, מים מהמקלחת או משב רוח על העור, עשויים לתת לו הרגשה של עינוי וליצור עוינות ותגובת הימנעות.
- עשוי להגיב בצורה מוגזמת לחתכים ושפשופים קטנים או לעקיצות חרק.
- נמנע ממגע בטקסטורות מסוימות של חומרים (לדוגמא: שמיכות, שטיחים, בובות פרווה).
- מסרב ללבוש בגדים או חדשים או נוקשים, בגדים עם טקסטורות נוקשות, צווארוני גולף, ג`ינס, כובעים, חגורות וכו`.
- נמנע משימוש בידיים למשחק.
- נמנע/לא אוהב/סולד ממשחק מלכלך. לדוגמא: חול, בוץ, מים, דבק, ג`לי, בצק משחק, קרם גילוח וכו`).
- מצוקה בגלל ידיים מלוכלכות וירצה לשטוף או לנגב אותן בתכיפות.
- רגיש מאוד לדגדוגים.
- מצוקה מתפרים בגרביים ועשוי לסרב לגרוב אותם.
- מצוקה מבגדים המתחככים בגוף, עשוי לרצות ללבוש מכנס קצר וחולצה בעלת שרוולים קצרים במשך כל השנה. פעוטות עשויים להעדיף להיות עירומים וימשכו מהם את החיתול והבגדים בתכיפות. לחילופין, יתכן וילד ירצה ללבוש חולצות בעלות שרוולים ארוכים ומכנס ארוך במשך כל השנה, כדי להמנע מחשיפת העור.
מצוקה מרחיצת פנים.
- מצוקה מתספורת וגזיזת ציפורני הידיים והרגליים.
- מתנגד לצחצוח שיניים ופוחד מאוד מרופא השיניים.
- אכילה בררנית, המנעות מטעמים ומרקמים מסויימים, המנעות מטקסטורות מעורבות, כמו גם אוכל קר או חם, מסרב לנסות מאכלים חדשים.
- עשוי לסרב ללכת יחף על דשא או חול.
- עשוי ללכת על קצות האצבעות בלבד.

*** טיפול ***

הטיפול ברגישות טקטילית כולל עבודה על מודעות גוף תחושתית ותנועתית, בה חושפים את המטופל בצורה מדורגת למגעים ומרקמים שונים וכן לעיסויים מיוחדים שנועדו להגדיר את גבולות הגוף ולהקל על התחושות שמלוות קושי כזה. כמו כן, מושם דגש על תרגול והכוונה לתכנון תנועה במרחב משתנה.

חשיבות מרכזית יש גם למודעות לבעיה: ילד/מבוגר בעל רגישות-יתר, למשל, עלול להיתפס כאדם עקשן, מפונק, עצבני, פחדן, אנוכי, בררן, מתתבדל ולא-חברותי - או "להפוך לכזה", על דרך הנבואה שמגשימה את עצמה. מודעות לבעיה וטיפול בה עשויים למנוע מגוון רחב של קשיים האופייניים לליקוי, כמו גם את תחושת התסכול וחוסר האונים המלווה להם.